סיני VS ג'יסר א זרקא

זוכרים את הפעם הראשונה שירדתם לסיני? את הלחץ, הדריכות, הסרטים על דעאש שעברו לכם בראש? זוכרים איך הכל התמוגג אל מול חושות הקש הצנועות והמים התכולים?

כל מי שהגיע אי פעם לג'יסר א זרקא יכול להעיד שיש הרבה מאוד קווי דימיון בין השתיים, בעיקר ב"תהליך הבשלות" והמעבר מתחושת חוסר וודאות לתחושה של געגוע עמוק וחשק לחזור פעם אחר פעם.

מסע בזמן

קצב החיים הישראלי המהיר לפעמים דורש מאיתנו לחפש "עיר מקלט". ישראלים רבים מוצאים את ההזדמנות להוריד הילוך ולהתנתק מכל הרעש והבולשיט של היומיום – בסיני. אבל לפעמים, אפילו סיני רחוקה לנו מדי – פיזית, כלכלית או מנטאלית.

את הצימאון לתחושה הזו – של מסע בזמן אל תקופה שבה הכל מתנהל בקצב מואט, של יצאה מהמירוץ, של אדישות נינוחה לבזבוז זמן – ישראלים רבים מרווים בג'יסר א זרקא, שמזכירה להם שכדי למצוא קצת שלווה לא צריך לטוס רחוק או להצטייד בדרכון.

ניתוק

כשצועדים בפעם הראשונה בכפר הדייגים העתיק של ג'יסר, לעבר קו המים, ומבחינים במפרצון הרגוע מבעד למבני האבן המשובצים צדפים – מרגישים את אנחת הרווחה הזו, אותה אחת שמשילה את העומס והמתח כשהעיניים שלנו פוגשות שוב בשטיחים הצבעוניים על רצפת חושות האבן של סיני, על רקע המים בצבעי כחול תורכיז.

כשאני חושבת על סיני אני חושבת על מרחבים, על שקט אולטימטיבי, על ניתוק מוחלט. כשאני חושבת על כפר הדייגים של ג'יסר אני חושבת על עצירת התרעננות מהעולם התזזיתי ועל ניתוק מכל הדחיפויות של "החיים האמתייים".

עוד 8 ימים לגיוס המימון!!! לתמיכה בפרויקט כנסו ללינק,
הזמינו יום עבודה / פגישה עסקית / חופשה פרודוקטיבית במרחב העבודה החדש על החוף
והיפכו את ג'יסר למקום שראוי לבקר בה ואת העולם למקום קצת יותר טוב: https://www.jumpstarter.co.il/projects/1987

טודו בום

כישראלים, שעולים בגיל 21 על מטוס לדרום אמריקה, אנחנו די פרנואידים כשזה מגיע לביקור בסיני, שלא לומר בג'יסר א זרקא.

בתכלס? אנחנו צודקים. הכל יכול לקרות. אנחנו עלולים להיחטף, או להישדד, להיעצר על אחזקת סמים, או סתם להיעצר כי באנו לא טוב למישהו, להיות מעורבים בקרב יריות, פשוט כי היינו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אנחנו עלולים לאבד את המצלמה, או את הטלפון, עם כל התמונות, אנחנו עלולים לשמוע כל כך הרבה אנשים אומרים "אמרתי לו לא לנסוע למקומות האלה".

על פניו הכל יכול לקרות, no promises. לא בסיני או בג'יסר, ולא בברזיל או בקולומביה. אבל בשורה התחתונה, בחופי סיני יש לגונות מדהימות ואין זכר לדעאש, לג'יסר יש אוכל נהדר ולא הרבה פלפל לכותרות החדשות, וסטטיסטית, הרבה יותר צעירים נשדדים או מתים מדי שנה בטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח.

אז תגידו, למה אנחנו עוצרים לחשוב שנתיים לפני שאנחנו מעזים לרדת לסיני או להגיע לג'יסר, ול"דרך המוות" בבוליביה – אנחנו יוצאים בכלל בלי ספקות?

החשק לחזור

Once you go black – you never go back. כמו שאמרתי, הצעד הראשון אמנם מלווה חששות, ייסורי מצפון וטקסי פרידה מוגזמים מההורים והמשפחה, אבל אחרי שחוצים את הגבול, או את הגשר (ג'יסר בערבית), מבינים שזו רק תחילתה של ידידות מופלאה (ומתבאסים איך לא מצאנו את הזמן והנחישות להגיע לכאן כבר מזמן).

אני רוצה לסכם ולהגיד שכל אחת מהן – ג'יסר וסיני – היא עולם ומלואו, חווייה ייחודית ומיוחדת במינה שאין לה תחליף מושלם. אבל בתחושות, בחווייה, בוויב, במסע ההבשלה האישי, בניתוק, במראות המשמחים – הן דומות למדי. ואולי בעצם אפשר למצוא את כל אלה בכל מקום? פשוט צריך להעז לחפש.

The first Digital Nomads Village, by Digital Valley